מסורת ברוח הזמן

הטכסט נושא אות נאמן ויציב הלחן משתנה ומקורות רבים מציב הרצאה לכינוס 51 למוסיקה יהודית  -  מסורת ברוח הזמן

אמנון שילוח

 שרוצה לדון בדיכוטומיה המעניינת של מסורת וחידוש בשירת הקודש והבקשות ייתקל בקושי ראשוני הנוגע להגדרה מדויקת של מהי מסורת, הדוגמה האידיאלית שביחס אליה עורך אותו חוקר את התבוננותו וקובע את הופעתו או קיומו של חידוש, הגדרת מהותו ודרך יישומו. בין שלל השאלות הנוגעות לבירור מעין זה, הייב החוקר להבהיר האם החידוש מתייחס לתוכן הטכסטואלי של השיר הנדון ולשונו או ללחן בו הוא מושר? האם יש לדון בכל אחד המרכיבים לחוד, או לטפל בהם כמקשה אחת? או שמא בנוסף לכך ראוי להרחיב את הדיבור ולכלול סוגיות מיוחדות כגון מיסודה של שירת הבקשות מהותה וחשיבותה, זמנה, מקום התהוותה תפוצתה, מגוון הסגנונות של ביצועה, מעצביה ומבצעיה.

עקב מורכבותו של הנושא בחרתי להתרכז בדיון זה בהיבט המתמקד במה שנראה לי כגורם משמעותי בהתפתחותה של המוסיקה הדתית בעם היהודי על קהילותיו הרבות. זה נוגע במיוחד לשירת הפיוטים ובמסגרת זו התפקיד המהותי של שירת הבקשות. ניסיתי לשקף היבט מיוחד זה בכותרת המרוכזת שנתתי לדיון זה. כותרת זו מתכוונת לומר שבעוד העקרונות הטקסטואליים, השפה העברית, הרקע האידיאולוגי. ובמידה רבה התפקידים הליטורגיים הנם משותפים לכל עם ישראל ונקבעו בכתובים, לא כן הדבר ביחס למרכיב המוסיקלי המשמש בביצוע הטכסטים המושרים הללו. שלא כמותם מרכיב זה היה ונשאר במידה רבה נחלת המסורת כעל-פה על כל המשתמע מכך. יתר על-כן, עקב החיים בתפוצות בארבע כנפות הארץ מרכיב זה הוא לא רק בחינת "מוסיקה ללא תווים", אלא הוא מייצג קשת רחבה של סגנונות מוסיקליים עקב חשיפתם של בני הפזורה לתרבויות מוסיקליות רבות ושונות בתקופת זמן רבת שנים. על-כן חייבת עובדה זו להיות נר לרגליו של החוקר המבקש לעסוק בסוגיה המעניינת של מסורת וחידוש בשירת הפיוטים.

כדאי לציין בעניין זה שבחלק הליטורגי במיוחד, האמירה הזמרתית לסוגיה השונים (הקנטילציה) הכוללת את לחני התפילה והקריאות בטעם בספרי המקרא, היא המייצגת באופן מובהק את התופעה המדובר בה בכותרת. הווה אומר שיש כאן טכסטים ליטורגיים עיקריים המשותפים לכל קהילות ישראל שנקבעו בכתב והם מקובלים ברבים כשלעומתם. הלחנים המשמשים לביצועם מייצגים קשת רחבה של נעימות היונקות מן התרבויות המוסיקליות שבקרבן ישבו בני הקהילות השונות. יחד עם זאת, ראוי לדעת בעניין זה שיש הבדל מסוים בין שירת הפיוטים לבין האמירות הזמרתיות הנ"ל. הוא מתבטא בכך שלא כל הפיוטים משותפים לכל קהילות ישראל ומאידך, אם כי הם כתובים ברובם ומופצים בכתב במסגרת הליטורגית ומחוצה לה, ואם כי גם לחניהם מופצים מפה לאוזן. הם מציגים איכויות שונות ודרגת מורכבות מוסיקאלית יותר גדולה מזו של האמירה הזמרתית.

לאחר הדברים הכלליים האלה נפנה עכשיו לדוגמא קונקרטית מאירת עיניים ואוזניים העוסקת בפרובלמתיקה הנוגעת לחידוש ולהתחדשות המסורת. הדוגמא מציגה את נקודת ראותו של חזן-פייטן, משה חבושה שלדעתי ולדעת רבים הוא מוסיקאי מעולה ובקי בביצוע שירת הפיוטים. אני אישית מכיר אותו שנים רבות ומוקיר את כישרונו והוא, כפי שנראה, מייצג עבורנו תופעה הקרובה אלינו מבחינת הזמן אך שורשיה נעוצים בעבר הרחוק.

המדובר בראיון שפורסם לא מכבר בגיליון ערב יום כיפור האחרון (תש"ע) בעיתון "הארץ" אשר נושאו העיקרי הוא השימוש הנפוץ בלחנים ערביים בשירת הקודש בעיקר של קהילות המשתייכות למנהג ספרד; לדעתי, העלאת הנושא הזה בעיתון "הארץ", דווקא בערב יום כפור מהווה בפני עצמה מקרה האומר דרשני. המרואיין בדיון זה משה חבושה שהוא כאמור חזן ופייטן מעולה, מוסיקאי מוכשר ביותר ששבילי המוסיקה הערבית האומנותית נהירים לו. הראיון עוסק בעיקרו בשאלת אימוץ לחנים ערביים של גדולי הזמרים הפופולאריים המצריים עבד אל-והאב אום כולת'ום עבד אל-חמיד חאפט' ואחרים במסגרת שירת הקודש. וכמו כדי להאדיר את התמיהה האפשרית הקשורה בתופעה זו, בחר העורך או המראייו בכותרת בעלת נימה פרובוקטיבית כלשהי: אום כולת'ום בעזרת הגברים .(1) זאת ועוד. המאמר נתפרסם כאמור בערב יום הכיפורים דבר העשוי אולי להדגיש, כפי שאני מבין, את השימוש בלחני שירי אהבה חושניים וחילוניים, להאדיר, שומו שמים, את שירת הפיוטים של יום הכיפורים הקדוש הנחשב כנקודת שיא בחווייתו ואמונתו של המתפלל. בנקודה זו, אפשר להציג שאלה היפותטית: האם התופעה המתוארת היא בחינת חידוש מרעיש המופיע לפתע פתאום דווקא בימינו? התשובה לשאלה מהותית והיפותטית זו מופיעה בפתח דבריו של משה חבושה באמצעות ציטטה מאת בעל סמכות בענייני הלכה בן המאה השש-עשרה דבר המעיד שהתופעה אינה חדשה כלל ועיקר והיא קיימת לפחות מן הזמן שחוג המקובלים החשוב פעל בצפת במאה השש-עשרה. הציטטה שבחר משה חבושה מחזירה אותנו על-כן כארבע מאות שנה אחורה והמצוטט הוא הרב המקובל, הבלשן והפייטן מנחם די לונזאנו שנולד בקושטא בשנת 1550 והגיע בגיל 25 לירושלים; יותר מאוחר העתיק את מושבו לצפת, מרכז פריחתה של הקבלה מייסודו של האר"י הקדוש. הציטטה נבחרה מספרו החשוב ביותר של הרב די לונזאנו הנקרא שתי ידות(2) רצוי להעיר כאן שבציטוט שהביא משה חבושה בראיון שנדפס בגיליון הארץ. נפלו מעט שיבושים; אני תיקנתי אותם על-פי המקור עצמו אם כי ייתכן מאוד שחבושה נשען על ספר השו"ת יביע אומר של הרב עובדיה יוסף. התשובה בה מופיעה בין היתר הציטטה הזו, נכללת בתשובתו הארוכה והמנומקת של הרב עובדיה על שאלה שנשאל הדומה לזו שאנו עוסקים בה: "האם מותר לשליח ציבור להרכיב מנגינה חילונית של שירי עגבים על קדיש וקדושה וכו.. " (3) להלן הקטע משתי ידות הכלול בתשובתו של הרב עובדיה ושחבושה ציטט בהתחלת דבריו:
"לפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר "בנבל עשור זמרו לו [כלומר בכל מאמצי הכוח, כמו שנאמר בדברי הימים ב', פרק כ: 10 להלל לה' אלוהי ישראל בקול גדול] זאת הייתה לי [לסיבה גורמת] לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים[במקור הישמעאלים], לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים מתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להש"ית על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה. ואין הדין עמם כי אין בכך כלום". בדברי ההקדמה לקובץ שתי ידות אומר המחבר דברים יותר מפורשים על עצם השימוש בניגונים בשירת הקודש והוא מחדד אותו. מנחם די לונזאנו טוען שלבד מן האופי המתאים של הלחן השאול העושה אותו הולם לרוח התפילה, על הניגונים לשמש לעבודת השם. בלעדית. ראוי לציין שדי לונזאנו הגה חיבה מיוחדת למנגינות התורכיות וראה בהם כממלאים את התפקיד הנאות כי לדבריו, הסיבה שהוא חיבר את רוב שיריו על נעימות טורקיות היא 'מכיוון שהטורקים מגביהים את קולם בשיריהם יותר מן האחרים' וכן משום שמצא בהם תכונה של 'לחן לב נשבר ונדכה'. אכן באותו חיבור במהדורת ונציה משנת 1618 כלל די לונזאנו אסופה מיוחדת תחת הכותרת פזמונים ובקשות הכוללת למעלה משני שלישים מן השירים המקובצים בה מושרים בלחנים תורכיים. לחנים אלה הם נזכרים לראשונה במפורש בשמותיהם הטורקיים. . בראש הקובץ מתנצל המחבר על מעשהו ובדברי ההקדמה לקובץ מופיע הסבר המשמש מעין הדגשה של אחד הקריטריונים שהזכרנו והוא עכשיו מקפל בתוכו גם ביקורת על בן דורו הדגול הרב ישראל נג'ארה. והנה מה שהוא כותב:
"אמר מנחם אוהבי ורעי ביקשו ממני לחקוק בעט ברזל ועופרת קצת פזמונים ובקשות שתפרתי למען יוכלו גם הם לחלות בם את פני ה' ובראותי ששאלתם זו היא עבודת השם חשתי ולא התמהמהתי לעשות את בקשתם ואל אלוהים יודע וישראל הוא ידע כי לא חיברתי פזמונים לנועם זמירת הישמעאלים כדי שיתעללו בהם תעלולים ואנשי לצון בתוף וחליל יין משתיהם ,(4) כנגינות שותי שיכר, אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשבר ונדכה ואמרתי אולי בם ייכנע לבבי הערל ועתה ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ...ולזו הסיבה יש מהם שאין לומר בשבתות ויום טוב וכדלא בעל זמירות ישראל שאינו מבדיל בין שבת לט' באב" .(5)

אשר לדברי הביקורת האחרונים והחריפים למדי שנאמרו בלי להזכיר במפורש את שמו של ישראל נג'ארה, יתכן שמקורם בקנאת סופרים בעקבות שיריו הספונטניים של נג'ארה שנבעו מדמיון יוצר אדיר וזכו לפופולאריות גדולה עוד בימי חייו, אבל אפשר אולי גם שהשקפתו של די לומזאנו צמחה על רקע אידיאולוגי אחר. אכן לחיבתו המיוחדת של די לונזאנו ללחנים הטורקיים והעדפתם כהולמים ביותר לרגש הדתי. אפשר על-כן שמחוץ לעובדת היותו יליד איסטנבול וחשיפתו הטבעית לאומנות המוסיקה העותמנית היו המקור שהשפיע על השקפתו. אכן, הוא מצא במוסיקה זו, אשר הייתה גם קרובה ללבו של ישראל נג'ארה, תכונה מיוחדת אשר עלתה בקנה אחד עם תפישתו של מה שצריך לאפיין את המוסיקה הדתית. מעניין הוא תכונה זו שהוא מייחס למנגינות של המוסיקה העותמנית בזמנו שהן 'בעלי לחן לב נשבר ונדכה', שעליה הוא חוזר מספר פעמים כזו שהולמת ביותר למוסיקה הדתית. דעה זאת הייתה משותפת גם למחברים אחרים, אפילו מאות שנים אחריו .(6)

אם נחזור עכשיו להמשך הציטטה של משה חבושה שבה התחלנו את הדיון, נגלה דבר מאוד מעניין, למרות שמשה חבושה מזכיר בראש ובראשונה את חיבורו של די לונזאנו שתי ידות כעדות מהותית לקיומה הקדום של תופעת השימוש בלחנים נוכריים בשירת בית-הכנסת, הוא, כפי הנראה כמוסיקאי, מעניק את זכות הבכורה לרב ישראל נג'ארה בלוית דברי הערצה חמים ואוהדים המדגישים את הישגיו המוסיקליים וכך הוא אומר לאחר הצגת הציטטה משתי ידות :
"דברים אלה כתב מנחם די לונזאנו, בן המאה השש-עשרה, אבל התופעה הזאת, שבה קודשי ישראל זוכים בלחן ישמעאל, מזוהה עם רבי ישראל נג'ארה בן צפת, גדול הפייטנים בדורות האחרונים. נג'ארה פעל מתוך ידע עמוק הן במסורת הפיוט העברית והן בתורת המקאם המזרחית, ומתוך היכרות קרובה עם הפעילות המוסיקלית בחברה שהקיפה אותו הן בבתי הקפה (7) והן במסדרים הצופיים. נג'ארה העמיד את פיוטיו על לחני שירים ערביים, טורקיים וספרדיים, ופיוטיו נעשו פופולאריים עד מאוד בכל קהילות ישראל. החיבור בין לחן מקומי קיים ואהוב לבין מלות קודש עבריות חדשות התקבל מאז על ידי רוב הפייטנים שפעלו במזרח" .(8) אכן, צודק חבושה בדבריו על פעלו של רבי ישראל נג'ארה אשר רבים מפיוטיו לא נס לחם ומחזיר אותנו אל המעיין ממנו שאבו פייטני הדורות הבאים ובין היתר גם למה שמקובל לחשוב כראשית המסורת של שירת הבקשות הממוסדת ויוצריה .

לפני שאני עוזב את הראיון ראוי שנשמע נשמע דוגמא קצרה המראה כיצד מלביש חבושה את הפיוט בלחן אחד משירי עבד אל-והאב. ( - )
די לונזאנו והלחן הטורקי
לפני שנמשיך את הדיון על הנושא המרכזי של חדירת הלחן הנוכרי לשירת בית-הכנסת בצורה שיטתית מודעת ,
(9) אני רוצה להביע במשפטים אחדים דעה או השערה על העדפתו של הלחן הטורקי כבעל תכונות מתאימות ביותר להאדרת השירה הדתית. לאחרונה עלתה בראשי מחשבה שאולי לפנינו תופעה הקשורה במידה זו או אחרת להשפעת המסורת המוסיקלית-ריקודית של מסדר הדרווישים המבלבים על המוסיקה האומנותית העותמנית. מסדר זה הוא כידוע נוסד על-ידי גדול המשוררים המיסטיקנים ג'לאל אל-דין אל-רומי (1273)הקבור בעיר קוניה .(10) מסדר זה נודע כמסדר הדרווישים המסתובבים על שום הריקוד המיסטי-אקסתטי המייחד את טכסיהם המיסטיים. משמעותו של הריקוד המסוגנן והרוחני הזה היא להביע בסמלים שלו את האהבה האין-סופית של המאמין לאל. הריקוד המעודן שלהם. מבוצע בתנוחה מיוחדת כאשר כל אחד המשתתפים פורש את זרועותיו כשכף ידו הימנית מופנית כלפי מעלה , כף ידו השמאלית כלפי מטה וראשו נוטה ימינה. בתנוחה זאת מתחיל כל רקדן להסתובב לאטו סביב עצמו וכן הלאה. קוניה שבה קבור ג'לאל אל-דין הייתה מקום מושבם של השליטים העותמנים הראשונים זמן רב לפני כיבוש קושטא על ידם. שליטים אלה הגו חיבה יתרה למסדר ועקב הזדהותם עמו, הם חבשו דרך קבע את הסיקה הכובע המחודד שהוא פריט הנאי סמלי חשוב בלבושם של הרקדנים המסתובבים, הם גם מאוד אהבו את הניגונים שלהם שבוצעו על (חליל אלכסוני ארוך) והרבאב (כלי קשת). אולם. היה זה במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה שהשפעת המסדר על המוסיקה האומנותית החילונית הגיעה לשיאה והעלתה לדרגה גבוהה ביותר את הקשר והאינטראקציה בין מוסיקת חול ומוסיקת קודש. אכן, בתקופה זו פעלו מוסיקאים מעולים רבים במקביל הן כמוסיקאים בטכסים של מסדרם במנזרם ייני קאפו באיסטנבול והן כמוסיקאי חצר מובילים. בארמונות הסולטאנים. רבים מהם נחשבו כמוסיקאים מובילים של דורם ולשמם נתלווה התואר דדה (דרוויש) כגון אסמאעיל דדה עבדול-באקי דדה ועוד. גם אחדים מן הסולטאנים היו מוסיקאים מוכשרים בעצמם.

כך אפוא נהנתה המוסיקה האומנותית העותמנית באופן ניכר מתרומתם של יוצרים שחיברו מוסיקה בעלת אופי רוחני ורציני או כדברי די לונזאנו בעלת 'לחן לב נשבר ונדכה' וקרבו את המוסיקה האומנותית החילונית לאופייה ומהותה. היא הפכה לדגם השראה ומושא לאקספרסיביות וגורם מדרבן להתפתחות המוסיקה הטורקית האומנותית.

כדאי להזכיר בנידון זה את הפרט המעניין הבא. ימי שלטונו של סלים השלישי(1789-1807)\ היו תור הזהב של המוסיקה האומנותית ותקופה תוססת של פעילות מוסיקלית ענפה. בארמונו שרתו מוסיקאים רבים ובהם גם לא מוסלמים לרבות נגן הטנבור היהודי שנודע בכינויו טנבורי יצחק (נפטר בשנת 1815 ) והוא היה מורו של הסולטאן אשר בעצמו היה מוסיקאי מוכשר.

הרב מרדכי עבאדי
מן המאה השש-עשרה נעבור אל המאה התשע-עשרה ונפגוש עוד רב ופייטן אחד ששירת הבקשות הייתה יקרה לו וקרובה אל לבו – הרב מרדכי עבאדי. הוא פרסם קובץ פיוטי בקשות חשוב בשם מקרא קודש הכולל מבוא של למעלה מעשרים ושלושה עמודים בשם "שער השיר" .(11) מבחינת תכנו ואיכות הדיון שבו, מבוא זה הוא לדעתי תרומה חשובה לתיאור מהותה של שירת הבקשות ובסיס אידיאלוגי מצוין על השירה בתחום הדתי וחשיבותה התרבותית-חברתית.
מבחינה אידיאולוגית הרב עבאדי בסס דבריו על הזהר, המקרא ודברי חכמים, אשר לשירת הפיוטים ותפקידם החברתי והליטורגי נראה שהמודל העיקרי לכמה מרעיונותיו היו דברי המבוא שכתב ישראל נג'ארה לספר פיוטיו זמירות ישראל אותו הוא מזכיר במלים חמות פעמים רבות וגם ההקדמה לשתי ידות שכתב ר' מנחם די לונזאנו שעסקנו בה מקודם. לכן יש לראות בהרצאה הארוכה של עבאדי תוספת חשובה לדיון שלנו. חשוב מאוד במובן זה הויכוח שעבאדי ניהל עם אלה הטוענים כנגד שירת הבקשות כי שירי דוד [כלומר אמירת מזמורי תהילים] "עולים על הכל כי נאמרו ברוח הקודש והתפלל עליהם והעוסק בהם יהי לו שכר. על-כן צריך לחנך את הקהל שיקראו תהלים ולהסתפק בזה"

הרב ישראל משה חזן (1808-1863)
עדות חשובה אחרת מתקופה זו של המאה התשע-עשרה. עדות שצוטטה בתשובתו הנ"ל של הרב עובדיה יוסף, היא זו של הרב משה חזן יליד טורקיה העותמנית; עדות מעניינת זו נכללת בספר התשובות שלו כרך רומי (12). הרב הזה הוא דמות מעניינת ביותר שהתמודדה עם השאלות הבסיסיות שעסקנו בהן והדברים שכתב שם בנושא אימוץ לחנים זרים במסגרת שירת הפיוטים מגלים עמדה אמיצה ומעניינת ביותר.

ישראל משה חזן נולד בעיר איזמיר היא סמירנא העתיקה בה ישבו קהילות משגשגות של יהודים ושל נוצרים יוונים וארמנים. הוא היה רופא ורב ממשפחת רבנים ענפה. בשנת 1811 הגיע הרב חזן עם אביו לירושלים בה הוא שימש יותר מאוחר אב בית דין . בשנת 1844 הוא נשלח ללונדון כשליח של הקהילה בירושלים. ולאחר מכן הוא כהן כרב ראשי בקורפו (יוון) באלכסנדריה (מצרים) וברומא (איטליה) שם חיבר את ספר השו"ת הנ"ל כרך של רומי. תפישתו של הרב חזן בדיונים על נושא השימוש בלחנים נוכריים בליטורגיה באה לביטוי בטענה שהשימוש במרכיב המוסיקלי הוא טבעי לאדם והוא בעל סגולות עצמיות משלו ללא קשר לטכסט המושר ותוכנו. לדעתו המרכיב המוסיקלי מעניק לתפילה את תכונות "ההכנעה בקול נעים גילה ורעדה הוד והדר ". (13) מתוך הנחה זו שהמרכיב המוסיקלי הוא עצמאי ומבטא לפיכך משמעויות מיוחדות לכל בני אנוש ללא קשר ישיר לטכסט של דברי התפלה, הוא יכול באמצעות הסגולות החיוביות שלו להאדיר את התפילה ללא חשש ממציאת גורם מילולי שלילי. במלים אחרות מזה משתמע שהשימוש במרכיב המוסיקלי על תכונותיו הנזכרות בבית תפלתם של אומות העולם "אם הוא, קול ההכנעה הנכנס ללב לפי משקל המוסיקא ולפי מה שהורגל בו", ניחא, הוא ממשיך הטכסט של תפלתם לא יוכל לקלקל את משמעות המרכיב המוסיקלי משום כך הוא אינו צריך להפוך למכשול בשבילנו כי "לא יעלה על הדעת כי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם נאסור אנחנו דבר שטבענו מחייב כי הוא אחד מחמשה חושים שהגוף נהנה מהם ". (14) טענה זו מביאה אותו לסיפור המדהים הבא שהתרחש לפי דבריו באיזמיר, העיר בה הוא נולד וזו לשונו:
"ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנ"א יע,א ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים שהיו משוררים גדולים על משקל המוסיקא (כלומר משוררים-מוסיקאים בקיאים באומנות המוסיקה) ובראשם הרב המופלא אברהם הכהן אריאש (15) ולמשקל המוסיקא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם ח י ז ו ן (16) היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב. והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה (17)" . הוא מספר אחר-כך שמצא בקובץ של תשובות הגאונים על שירה שאינה בלשון קודש ושהשירה בלשון ישמעאל אסורה לחזן אפילו במשתה שמחה. לעומת זה אין האיסור אלא על הלשון והניגון על מלים קדושות מקובל. "דאם תאמר שגם הניגון של העמים אסור יימצא בעל דין שיחלוק עליו הוא יאמר לו מהיכן נשאר לנו הישראלים הניגונים והקולות הערבים של שירי דוד נעים זמירות ישראל אי לזאת מה שקורה הוא בארצות ישמעאל כל ניגוני התפלות הם כניגוני ישמעאל ובארצות אדום ניגוני אדום" . (18)

הבאנו כאן דברים אחדים מנושא מעניין שפנים רבות לו.

 


(1) יש להניח כי זה מדגיש את השתתפותה כביכול של אישה שהיא גם אינה יושבת בעזרת הנשים אלא בין הגברים; יש לנו כאן מעין חטא כפול
(2) חיבור זה מתחלק לשני חלקים שהם כנגד שתי הידיים; היד האחת נקראת "יד עני" והשנייה "יד המלך". כל חלק מתחלק לחלוקת משנה של חמשה פרקים שהם כנגד חמש האצבעות בכל יד. האצבע השלישית ביד עני עוסקת ב"עבודת המקדש" ושם הוא כותב בין היתר את הדברים הבאים: "ולפי שבמקדש מלבד עבודת הכוהנים היה שם גם כן עבודת הלויים בשיר לכן עתה הוספתי בו שירים רבים שחברתי על פי חכמת הזוהר".הספר נדפס תחילה בקושטא בשנת 1575, מהדורה שנייה מורחבת הופיעה בוונציה בשנת 1618...
(3) הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, כרך ו' סימן ז' עמוד י"ט, ירושלים תשל"ו.
(4) מבוסס על הפסוק מישעיה ה' 11-12: והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם,
(5) הכוונה לרבי ישראל נג'ארה שחיבורו המפורסם ביותר הוא "זמירות ישראל". המשמעות המדויקת של הביקורת היא שנג'ארה לא הקפיד על הקריטריון המייחד את שירת הקודש. נזכיר שעשרות משיריו של נג'ארה הושרו בלחנים טורקיים ..
(6) ראה למשל הקטע המוקדש להלן להשקפתו של הרב משה חזן על נושא הדיון שאנו עוסקים בו במיוחד הסיפור המדהים הקשור בחכמי קהילת איזמיר
(7) בהעדר אולמות קונצרטים בזמנים ההם, היה נהוג בכל המרכזים החשובים לקיים הופעות מוסיקליות בבתי קפה או בבתים פרטיים.
(8) אפשר להצביע על כמה דברים מעניינים בעדות זו, אבל אסתפק בדבר אחד, בדגש המיוחד של חבושה על בקיאותו של נג'ארה בתורת המקאם שנחשב היום לאמת מידה בבקיאותו ומיומנותו של פייטן או חזן.
(9) אני מתכוון בזה לומר ששאלת חדירתו של הלחן הנוכרי לשירת בית-הכנסת היא הרבה יותר קדומה. ראה בעניין זה את מאמרו של יהודה רצהבי,הניגון הזר בשיר ובפיוט ,תצליל ה (תשכ"ו),8-13.
(10) ראה, אמנון שילוח,המוסיקה בעולם האיסלאם , מוסד ביאליק, ירושלים 1999 , 59-92; 168-170
(11) קובץ הבקשות מקרא קודש נדפס בחלב בשנת 1873; בליוורנו (1883); ובירושלים (1901). המהדורה האחרונה שימשה בסיס לקבצים אחרים שהופיעו בירושלים בה נקלטה וטופחה המסורת החלבית.
(12) ישראל משה חזן, ספר כרך של רומי, ליוורנו, 1866. הדיון בנושא המוסיקה שנביא להלן מופיע בסימו א דף 2.;3;4.
(13) כזכור, פגשנו לעיל ביטוי דומה בדברים שעתב מנחם די לונזאנו.
(14) כרך רומי, ע' 3.
(15) הרב אריאש נודע כרב ומלחין שחיבר יצירות רבות והיה מפורסם גם בין הטורקים
(16) חיזון הוא מונח המקביל לחזנות וחזניה שהיו בשימוש בקהילות הספרדיות.. פירושו כאן הוא המיזוג של המילה עם הצליל בעבודת ה'
(17) שם, מימן א, דף ד.
(18) שם, סימן א, דף ה.